memories are stories…objects make them real.
if we lose the object…do we lose the memory?
2012 | morpheus
At the age of thirty-five, a mother of three children I flew for the first time to the United States. My two young ones were still babies and my oldest was in kindergarten, but a friend of mine who lived there pleaded with me to come and relax. My expectations were simple:
On the eve of my bat mitzvah my grandmother called me aside and pulled out a small weathered bag from her purse. She opened it, and out rolled a gold ring that rested in her wrinkled hand. The ring’s setting was empty, missing a stone. I stared at the strange ring. “This ring”, Grandma said as she pulled my hand closer to hers and slid the ring onto my finger, “was given to me by my mother many years ago, when I was twelve. We
Dad passed away a long time ago.
I was busy with my own ambitions, my dreams, my loves. And dad disappeared with his ambitions, his dreams, his loves. I had no need for the things he left behind. None of the paintings he painted, none of the memoirs he wrote, nor the watch he wore. The memories I had from him were so sharp and clear and full of emotion that they were enough. On my bookshelf I had a small bronze figurine. A schoolboy figure from “there” from the old country before dad came to “here” . A schoolboy’s figure so alien and distant, with one arm missing unstable , staring towards an unfamiliar distance. Years passed, memories of my dad became dull and his belongings scattered , some destroyed and most gone. And all I am left with is the schoolboy who stares into the realms of my father’s childhood standing on bookshelves wherever I travel. I have been told that the schoolboy was cast in the image of my father so in a way it enables daily visits with him. It symbolizes the world that has disappeared, a world of people who didn’t imagine and wouldn’t understand our world today with our constant dependency on computers and cellular phones. And now, an even newer technology brought on an opportunity to restore and repair the missing arm, stabilize the rocking base… so now we have a few more schoolboys on the bookshelf who stare into the same distant childhood of places I never knew, and each one of them is “Dad”. I gave the new contemporized figures to my children. I realize that just like me, it will mean very little to them …but maybe one day it will, when their memories of me will become dull.
——- In Hebrew, the original version ———-
אבא הלך לעולמו מזמן.
הייתי עסוק בשאיפותי ,חלומותי, אהבותי. ואבא נעלם עם שאיפותיו ,חלומותיו ,אהבותיו. לא היה לי צורך בשום דבר ממה שהשאיר. לא ציורים שצייר, לא כתבים שכתב לא שעון שענד ,הזכרונות ממנו היו חדים וברורים ומלאי רגש כך שהם הספיקו לי. על מדף הספרים שלי עמדה דמות קטנה ממתכת .דמות של תלמיד מ”שם” מאיפה שאבא הגיע ל”כאן” דמות של תלמיד כל כך זרה ומרוחקת ,מחוסרת יד ומתבוננת לעבר מקום זר. עברו שנים , הזכרונות מאבא כהו והחפצים התפזרו התפוררו ונעלמו נשאר רק התלמיד שבוהה אל מחוזות הילדות של אבא עומד על מדפי הספרים לאן שרק אלך האגדה מספרת שהתלמיד נוצק בדמותו של אבי ממש ודמות זאת הפכה להיות מפגש יומיומי עם אבא דמות שמסמלת אצלי את עולם העבר שאיננו, עולם של אנשים שלא צפו ולא ידעו את עולמנו התלוי מחשב וטלפונים סוללרים והנה אותה טכנולוגיה חדשה לבני גילו של אבי הביאה הזדמנות שיחזור ואף תיקון של אותה דמות היד שהייתה חסרה הוספה ,והנה יש לנו עוד תלמידים עומדים על מדף הספרים מביטים אל אותו נוף ילדות שלא הכרתי וכל כולם ”אבא”. את הדמויות החדשות אתן לילדי. ברור לי כי כמו אצלי תהייה זו דמות מן העבר שלא תאמר הרבה. אולי יום אחד כשזיכרונותיהם ממני יקהו…
